הגישה שלי לחיים ועסקים

בעולם שמאיץ סביבנו כמו מכונית מרוץ, אני בוחר לעצור. לא כדי להפסיד את המירוץ, אלא כדי להרים את הראש ולשאול את עצמי: לאן אני באמת רץ? בפרסומות מבטיחים לנו חיים של מיליונים, עובדים, משרדים נוצצים, מחזורי הכנסות שמכפילים את עצמם מדי שנה. אבל כל זה מזכיר לי את הזאב הרודף אחרי זנבו, מסתובב במעגלים מבלי להתקדם לשום מקום אמיתי.

כשפתחתי את העסק שלי, זה היה מתוך חלום – לא חלום של עושר אינסופי, אלא חלום של חיים. חלום של איזון. ידעתי שאני לא רוצה להפוך לעבד של העסק שלי. אני רוצה שהעסק יהיה הכלי שלי, שיאפשר לי לחיות חיים מלאים – חיים שבהם אני עובד כמה שעות ביום, מרוויח בדיוק את מה שאני צריך, ומשאיר לעצמי את המתנה הכי גדולה שיש: זמן.

זמן להיות עם המשפחה שלי. זמן לנשום אוויר הרים צלול, להסתובב בין עצי היער ולשמוע את ציוץ הציפורים. זמן לעצור, פשוט להיות, להרגיש, לאהוב. כי בסופו של יום, כשנוריד את השעון מהיד ונתבונן אחורה, מה באמת יישאר? המספרים בבנק, או הרגעים שבהם ישבנו ליד המדורה עם האנשים שאנחנו אוהבים?

לא לרדוף אחרי האינסוף

בעולם שמקדש את ההתרחבות, את הגידול המתמיד, את ההשוואות הבלתי פוסקות, אני בוחר שלא לרדוף אחרי האינסוף. כי אינסוף הוא מושג מבלבל. ככל שנרוץ לעברו, הוא ימשיך להתרחק. הכסף, התהילה, ההישגים – הם כמו אשליה שמושכת אותנו פנימה, אבל לא תמיד מביאה את האושר שאנחנו מחפשים.